נקישות הכפית בספל הקפה באותו בוקר הצטרפו לצלצול הטלפון, הארומה הזאת בישרה, יש משהו מיוחד מעבר לקו. לגמתי, עניתי "הלו, שלום וברכה".
"זה המוהל סילם?". "כן" עניתי.
"נולד לנו בן בשעה טובה. זה בן אחרי 11 שנים, אני רוצה שמח במיוחד בבקשה. תביא את האורגניסט, הכנר. מאד חשוב לי שזו תהיה ברית מרגשת מאד."
"אין בעיה, אעשה ככל האפשר שיהיה הכי שמח, אני דווקא מחכה לבריתות מיוחדות כאלו שבאמת אפשר לרגש את הקהל ואת ההורים במיוחד. זו הזכות שלי והשאיפה האמיתית בכל ברית."
סיכמנו את הפרטים, זמן ומיקום ועוד.. לרגע נזכרתי שיש לי ביום זה יום עמוס ולאחר הברית שלהם יש לי עוד ברית, ציינתי ש"יהיה קצת לחוץ, אבל בעזרת ה' הכל יהיה בסדר."
היום המיוחד הזה הגיע… עליתי על אופנוע כהרגלי בימים לחוצים כדי להימלט מהפקקים ומהפתעות, "העיקר זה לעמוד בזמנים".
הגעתי למקום, נגשתי להתחיל את טקס הברית, והנה ההפתעה הראשונה הגיעה.
החברים כולם מוכנים לברית, אני רוצה להתחיל כפי שסיכמנו, אנחנו כבר באיחור, הבחנתי שההורים לא נמצאים, שאלתי: "היכן ההורים???". מישהו הצביע לעבר הכניסה לקומה. ראיתי התקהלות לא קטנה עם הרבה מתח ולחץ בכניסה ליד המעלית. התקרבתי לשם, שאלתי מה קרה? מתברר שהאמא נתקעה במעלית וכל הניסיונות לחלצה לא הצליחו עד עתה.
הלחץ היה גדול, השעון מתקתק והאם עדיין שם…
תוך כדי הביאו טכנאי שינסה לטפל בבעיה, אך לשווא.
הופתענו שוב, כשמתוך המעלית שמענו את האם צועקת "בבקשה להגיד למוהל להתחיל את הברית, אל תחכו לי, זה בסדר, אל תחכו לי."
כולנו היינו מבולבלים, חסרי אונים, הייתכן שאמא שחיכתה 11 שנים לבן מתוק ונפלא, לא תהיה בברית המילה?! היא לא תזכה לראות ולחוות את החוויה הנדירה עבורה והמיוחדת כל כך?! לא יכולתי לחשוב על כך, זה לא הגיוני.
בינתיים בדקות שנראו כנצח הביאו טכנאי נוסף שלאחר מספר ניסיונות הרים ידיים.
כולנו, אבי הבן, המשפחה והאורחים עומדים ותוהים, שוב שמענו את קריאותיה של האם שהתעקשה "אל תחכו לי, תתחילו בבקשה, תתחילו את הברית!!"
לא יכולנו לחשוב על כזו אפשרות בעוד האם שם במעלית במצוקה, מתי יצליחו לחלץ אותה, איך כל זה ייגמר.
כשהבנתי שחייבים להתחיל ואין מוצא, מייד התחלתי בהרגשה לא נוחה ולא שלימה, פשוט בלית ברירה. בלב כואב ובצער ללא היולדת ניגשתי לרגע הנשגב.
עכשיו תורי, חשבתי, למלא את תפקידי, לשמח ולרגש כפי שהבטחתי. עמדתי מול הקהל ששתק במבוכה. קירבתי את המיקרופון וביקשתי מהם "בואו יחד נבקש ונתפלל לה' יתברך – שהאם כן תהיה בברית".
צלילי הניגון "אנא בכח", השיר המיוחד עליו אינני מוותר בכל ברית מילה, מילאו את המקום והתחלתי לשיר יחד עם הקהל, ואז קרה משהו מדהים.
במשפט השני של השיר, במילים "תתיר צרורה", דלת המעלית נפתחה בטריקה, והאם פשוט יצאה נרגשת, מאושרת ושמחה. כולנו הסתכלנו עליה כלא מאמינים, איזו שמחה. כמה דמעות חמות ירדו שם.
האמא הותירה את כולנו מופתעים לנוכח המראה הרגוע והנינוח כאילו היה לה ברור שהיא תהיה בברית…
זהו כוחם של תפילה ובטחון. ראינו במו עינינו, כשמקבלים באהבה ומבקשים, נפתחים שערי הרחמים.
הסיפור המרגש היה עם המוהל אברהם סילם, מוהל מומחה בעל נסיון רב שנים. לדף המוהל
שכתוב: לאה צדוק
שתפו
